את ברי היא הכירה ביום הראשון לעבודתה. שניהם מנהלים ביחידות מקבילות באותה החברה.
התחילו לעבוד באותו היום.
את ברי אפשר היה לתאר בשתי מלים - מכת ברק.
שופע כריזמה, חריף וחכם. תמיד מטופח, יודע לחתוך עניינים, יש בו חייתיות מתפרצת ובו זמנית תמיד בשליטה, מודע לגמרי למה אנשים מרגישים מיד כשהם רואים אותו - הערצה ופחד.
גם היא לא הייתה פראיירית.
מנהלת את חייה בראש מורם, עצמאית וחזקה, מנהיגה מלידה.
מטופחת, נשית, לא פוחדת מנשיותה ומיניותה, תמיד מתוקתקת.
הם כבר היו כמה פעמים ביחד בנסיעות עסקים.
שום דבר לא קרה.
מנסיעה לנסיעה היא העזה יותר ויותר, הרמזים הפכו ברורים יותר ויותר, הלבוש נהיה מפתה יותר ויותר - אבל ברי לא ממש התרשם. ההתנהלות תמיד עניינית, הוא מתעלם מכל הסימנים שלה ומתרכז בעבודה, ממוקד וחדור מטרה.
התשוקה כמעט והעבירה אותה על דעתה.
אבל הנסיעה הזו הייתה שונה.
באחד מהערבים, אחרי שארוחת ערב מפונפנת עם אחד הלקוחות התבטלה ברגע האחרון, היא הציעה שישבו בבר של המלון על איזה כוסית לפני השינה.
היא לא ציפתה למשהו, זה כבר קרה בעבר ותמיד נגמר בלא כלום.
אחרי שעה של שיחה על ענייני עבודה וסתם שטויות, כששניהם מבושמים קלות, החליטו שזה הספיק וכדאי לסגור את הערב, בכל זאת - מחר יש עוד יום עמוס בפגישות חשובות.
ברי שילם והם הלכו למעלית, שהגיעה ריקה. הם נכנסו והדלתות נסגרו אחריהם בגלישה חרישית.
בדרך למעלה נפלה שתיקה.
הם הסתכלו האחד על השניה וברגע אחד הרגישה שהיא עולה באש. המבט שלו היה עליה, לוטף אותה באיטיות, בוחן כל סנטימטר בגופה, כמו לופת בעיני רוחו את ידה וחופן את שדיה, מתעכב לרגע על צווארה וממשיך.
היא רצתה להיות שלו. להיות הצעצוע שלו. להיבלע בתוכו.
המעלית הגיעה לקומה שלו. הדלתות נפתחו. שקט. אין תנועה. הוא לא זז, נשאר במעלית ומבטו נעול עליה, העולם שלה עומד מלכת.
במעומעם היא ידעה שהיא אמורה לשאול אותו אם הוא צריך לצאת בקומה הזו, אבל היה ברור לה ש-"מה שהיא אמורה לעשות" כבר לגמרי לא רלוונטי.
אחרי כמה שניות הדלתות נסגרו והם המשיכות במסעם למעלה בדממה עמוסת תשוקה.
המעלית עלתה עוד כמה קומות. דפיקות הלב והציפיה, כמו כאב ענוג שאי אפשר לשאת אותו, חרכו בה באכזריות.
המעלית נעצרה והדלתות נפתחו.
"נראה לי שזו הקומה שלך" אמר ברי באיטיות.
נדמה לה שאמרה משהו. היא אפילו ניסתה להזיז את רגליה ולצאת - אבל השליטה על גופה כבר לא הייתה שלה.
בדממה הוא לקח את ידה והם יצאו מהמעלית, מוביל אותה באורן הקלוש של הנורות במסדרון, המבט שלו לא עוזב אותה לרגע.
כשהגיעו לחדר שלה, היא התחילה לפשפש בעצבנות בתיק שלה, מחפשת נואשות אחר המפתח לחדר.
יד חזקה תפסה אותה פתאום, דוחפת אותה לקיר בהחלטיות, כמעט באלימות, כמעט בניגוד לרצונה.
היא הרימה את הראש, וראתה אותו קרוב אליה, כף ידו מטפסת לאט במעלה הצד הפנימי של זרועה, מרחפת במרחק נגיעה מפטמותיה הזקורות, מרפרפת על צווארה.
הוא היה קרוב אליה.
שפתיו כמעט נגעו בשפתיה, הבל נשימתו החמה ספוגת האלכוהול מסתחרר על לחייה. החזה שלו כמעט נגע בשדיה, חומו הבוטח וריחו המשכר מכים בה, גופו כמעט ונוגע בגופה, מגע הקיר מצופה הלבד בגבה דוחף אותה בעוצמה אילמת אליו, אל חיקו, אל נשמתו. היא כמו קפאה בזמן, בגופה משתוללת סופה של תשוקה וחשש, רוצה נואשות לגעת בו אבל יודעת שהוא זה שנמצא בשליטה.
לרגע היה נדמה לה שהוא נואש למגע שלה - היא ידעה שהוא מגורה, היא ראתה שהוא מגורה.
הרגע נמשך כמו נצח. שניות בודדות שחיים שלמים נוצקים לתוכן, מערבולת מטורפת של תאווה וכניעה ופחד ותשוקה.
עוד רגע והוא שלה, עוד רגע ותאוות הבשרים הופכת לסערה נוטפת נוזלים, זרועות וצווארים נכרכים במחול שדים מסתחרר, מחוץ לזמן, מחוץ להיגיון, בגולמיות חשופה ומשכרת חושים.
אוויר.
היא צריכה אוויר.
כמו מי שמתעורר מחלום עמוק הוא פתאום הזדקף, התרחק מעט וחייך.
"לילה טוב, מהממת"
היא שתקה לרגע, חייכה וענתה בקול רועד "לילה טוב"
עוד רגע אחד חלף. היה ברור לה שהוא יודע בדיוק מה מתחולל בתוכה. ככה בדיוק הוא רצה את זה, ככה בדיוק הוא רצה שהיא תרגיש. לא נותר לה אלא להתמסר לו, נלפתת כולה בכח הרצון שלו, בשריגי תשוקתו, נלכדת במבטו, חסרת אונים מולו.
הוא חייך, אמר "נמשיך מחר", נשק לה על הלחי, הסתובב והלך למעלית.
